בשבוע הראשון של השנה תליתם על הקיר פוסטר עם שמונה כללים. התלמידים הקשיבו, הנהנו, ומישהו אפילו התנדב לצייר מסגרת מסביב. שלושה שבועות אחר כך אתם עומדים מול אותה כיתה, מזכירים בפעם השביעית באותו שיעור שמדברים בתור, ומסתכלים על הפוסטר בהרגשה שהוא סתם קישוט.
זה קורה כמעט לכל מורה, ובדרך כלל זו לא בעיה של הכיתה. הכללים פשוט נבנו בצורה שלא נועדה להחזיק מעמד.
משמעת בכיתה היא לא כישרון מולד ולא עניין של אישיות חזקה. היא מערכת. כשהמערכת בנויה טוב, רוב בעיות ההתנהגות לא מגיעות בכלל לשלב שבו צריך לטפל בהן. כשהיא לא בנויה, המורה מבלה את השיעור בכיבוי שריפות. המאמר הזה עוסק בצד המונע: איך מנסחים כללים, איך מלמדים אותם, ומה עושים כשהם נשברים. אם אתם מחפשים דווקא טכניקות לרגע עצמו, כשהכיתה כבר רועשת ואתם צריכים להחזיר קשב תוך שלושים שניות, יש לנו מדריך נפרד על ניהול כיתה רועשת.
למה רוב כללי הכיתה לא מחזיקים מעמד
ארבע סיבות חוזרות כמעט תמיד, ולרוב כמה מהן ביחד.
יש יותר מדי כללים. רשימה של עשרה או שנים עשר סעיפים היא רשימה שאף אחד לא זוכר, כולל המורה. תלמיד בכיתה ד מסוגל להחזיק בראש שלושה עד חמישה כללים ולפעול לפיהם. כל מה שמעבר לזה הופך לרעש רקע.
הם מנוסחים במה שאסור. "לא מדברים כשמישהו אחר מדבר", "לא קמים מהמקום", "לא צועקים". הבעיה בניסוח כזה היא שהוא לא אומר לתלמיד מה כן לעשות. ילד באמצע התרגשות זקוק להוראה חיובית וברורה, לא לרשימת איסורים שהוא צריך לתרגם בעצמו לפעולה.
הם הוכרזו ולא נלמדו. מורה מקריא את הכללים ביום הראשון ומניח שמעכשיו כולם יודעים. אבל כלל הוא מיומנות, לא מידע. "נכנסים לכיתה בשקט ומתיישבים" זה רצף של כמה פעולות שצריך להראות, לתרגל ולתקן, בדיוק כמו כל דבר אחר שאנחנו מלמדים.
הם נאכפו לסירוגין. ביום שני המורה מעיר על שיחה צדדית, ביום רביעי הוא עייף ומוותר. מבחינת התלמידים זה לא ויתור חד פעמי אלא מידע חדש: הכלל הזה לא באמת קיים. עקביות היא לא קשיחות, היא מה שהופך כלל לאמין.
ארבעה עקרונות לניסוח כללים שעובדים
חמישה כללים, לא חמישה עשר
תתחילו מרשימה ארוכה ואז תקצצו. שאלו על כל סעיף אם הוא באמת מגן על הלמידה או שהוא רק העדפה אישית שלכם. "מביאים ציוד" הוא כלל. "לא מניחים את הקלמר על קצה השולחן" הוא העדפה. כשמצמצמים לחמישה, כל אחד מהם מקבל מקום בזיכרון ואפשר לחזור אליו בשם.
יש כאן גם יתרון פרקטי. חמישה כללים אפשר לאכוף. חמישה עשר אף מורה לא מצליח לאכוף לאורך שנה, וברגע שחלק מהם נשמט, כל המערכת מאבדת אמינות.
לנסח מה כן עושים
כל כלל שמתחיל ב"לא" אפשר להפוך לניסוח שמתאר פעולה. הנה כמה המרות שקל להתחיל מהן:
- במקום "לא מדברים בזמן שיעור", לנסח "מרימים יד ומחכים לתור"
- במקום "לא רצים במסדרון", לנסח "הולכים במסדרון"
- במקום "לא מפריעים לחבר", לנסח "נותנים לחבר לסיים את המשפט"
- במקום "לא שוכחים ציוד", לנסח "מכינים את הציוד לפני שהשיעור מתחיל"
ההבדל נשמע קוסמטי אבל הוא לא. בניסוח החיובי התלמיד יודע לאן ללכת, ואתם יכולים לתת משוב על ההתנהגות הרצויה במקום רק לתפוס את הלא רצויה.
לנסח יחד עם התלמידים
זה לא אומר לוותר על השליטה. אתם מגיעים לכיתה עם ארבעה או חמישה תחומים שחייבים להיות מכוסים, ומזמינים את התלמידים לנסח אותם במילים שלהם. שאלה כמו "מה צריך לקרות בכיתה כדי שכולם יוכלו ללמוד?" מייצרת בדרך כלל בדיוק את הכללים שרציתם, רק בשפה שהם מזדהים איתה.
הדיון הזה שווה שיעור שלם בשבוע הראשון. הוא גם מייצר בעלות על הכללים וגם מלמד אתכם המון על הכיתה. אם אתם בונים את השבוע הראשון מאפס, כדאי לשלב אותו עם פעילויות היכרות לשבוע הראשון.
כלל צריך להיות משהו שאפשר לראות
"מכבדים אחד את השני" נשמע יפה ולא אומר כלום. אף אחד לא יודע איך נראה כיבוד ואיך נראית הפרה שלו, ולכן אי אפשר ללמד אותו ואי אפשר לאכוף אותו בלי ויכוח. תרגמו כל ערך לפעולה גלויה: מקשיבים בלי לקטוע, מחזירים ציוד למקום, מדברים בקול רגיל.
מבחן פשוט: אם צלם היה מצלם את הכיתה, האם אפשר היה לראות בתמונה אם הכלל מתקיים? אם לא, הניסוח עדיין מופשט מדי.
איך מלמדים כלל במקום להכריז עליו
ניקח כלל אחד ונראה איך הוא נלמד בפועל: "נכנסים לכיתה, מתיישבים ומוציאים את הציוד".
קודם מסבירים למה. לא "כי אמרתי", אלא "כי כשזה לוקח שלוש דקות במקום שש, יוצא לנו שיעור שלם נוסף בחודש". תלמידים בכיתות היסודי העליונות ובחטיבה מגיבים טוב להיגיון, פחות טוב לסמכות בלבד.
אחר כך מדגימים. ממש עומדים בפתח ונכנסים כמו שצריך, ואז נכנסים כמו שלא צריך. ההדגמה השנייה תמיד מצחיקה אותם וזה בסדר, היא גם זו שנחרטת.
ואז מתרגלים. יוצאים החוצה ונכנסים שוב, פעם או פעמיים. זה נשמע ילדותי לכיתה ז אבל אם עושים את זה בחיוך ובקצב מהיר, זה עובד גם שם. בסוף נותנים משוב ספציפי: "שמתי לב שרוב הכיתה הוציאה מחברת לפני שהתיישבה, זה בדיוק זה".
שלושת השלבים האלה לוקחים בערך עשר דקות לכלל, וחוסכים שעות במהלך השנה. הזמן הכי טוב לעשות אותם הוא בשבועיים הראשונים, אבל אפשר גם באמצע השנה כשמשהו מתחיל להישחק.
מה עושים כשהכלל נשבר
מתחילים מהתגובה הכי קטנה שאפשר
רוב ההפרות בכיתה הן קטנות ולא זדוניות. תלמיד ששכח והתחיל לדבר לא צריך נאום, הוא צריך תזכורת. מבט, צעד לכיוון השולחן שלו, נגיעה קלה על שולחן במעבר, המשך ההסבר תוך כדי עמידה לידו. כל אלה מפסיקים את ההתנהגות בלי לעצור את השיעור ובלי להפוך את התלמיד לכוכב הרגע.
הכלל שכדאי לאמץ הוא לטפס במדרגות ולא לקפוץ. הערה בקול רם היא מדרגה גבוהה יחסית, ואם משתמשים בה על כל דבר, לא נשאר לאן להמשיך.
שיחה אישית, לא מול הכיתה
כשהתנהגות חוזרת על עצמה, השיחה צריכה לקרות בארבע עיניים ובזמן ניטרלי, לא בשיא הכעס ולא מול קהל. ילד שננזף מול חברים עסוק בלשמור על הכבוד שלו, לא בלהקשיב.
מבנה שעובד: מתארים את ההתנהגות בלי לפרש אותה ("בשלושת השיעורים האחרונים קמת באמצע ההסבר"), שואלים מה קורה, ומסכמים על צעד אחד קטן וברור לשיעור הבא. צעד אחד. לא רשימה.
מתי מערבים את ההורים
לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה, אלא כשניסיתם כמה דברים והם לא עבדו. וכשמתקשרים, שווה לזכור שההורה בצד השני לא יודע כלום ממה שקרה ובדרך כלל נלחץ. פתיחה כמו "רציתי לחשוב יחד איתך על משהו" מייצרת שיחה אחרת לגמרי מ"אני חייבת לדווח לך".
עוד דבר ששווה: להתקשר גם כשמשהו טוב קורה. הורה שקיבל מכם שיחה חיובית באוקטובר יהיה שותף אמיתי בינואר.
עקביות היא המבחן האמיתי
אפשר לנסח כללים מושלמים ולאבד אותם תוך חודש, ואפשר לנסח כללים בינוניים ולהחזיק אותם שנה שלמה. ההבדל הוא כמעט תמיד בעקביות.
המקום שבו מורים נשברים הוא בדרך כלל אותו מקום: יום עמוס, שיעור שישי, כוח נגמר. זה אנושי לגמרי, והפתרון הוא לא להתאמץ יותר אלא להוריד את הרף מראש. עדיף שני כללים שאתם אוכפים תמיד מאשר שישה שאתם אוכפים לפעמים.
וכשבכל זאת ויתרתם, אפשר לתקן. משפט כמו "אתמול נתתי לזה לעבור וזו הייתה טעות שלי, מהיום אנחנו חוזרים לכלל" מחזיר את האמינות ומראה לתלמידים שגם מבוגרים מתקנים את עצמם.
מעבר לכללים עצמם, המערכת הזאת נשענת על היחסים בכיתה. תלמיד שמרגיש שרואים אותו משתף פעולה מסיבות אחרות לגמרי מתלמיד שמפחד מעונש. אם זה הכיוון שמעניין אתכם, כתבנו בהרחבה על יצירת אווירה חיובית בכיתה.
איך מחזירים כללים לחיים באמצע השנה
אחרי חופשה ארוכה, אחרי תקופת מבחנים, או פשוט בגלל שחיקה, כללים נשחקים. זה נורמלי ולא סימן לכישלון.
הדרך הכי פשוטה להחזיר אותם היא לא להעיר יותר אלא לפתוח את הנושא מחדש. עשר דקות בתחילת שיעור: מסתכלים ביחד על הכללים, שואלים אילו מהם עדיין עובדים ואילו לא, ומסכימים על אחד או שניים שחוזרים למוקד. תלמידים בדרך כלל מדויקים להפליא באבחון הזה, ולפעמים יגידו לכם דברים שלא שמתם לב אליהם.
אפשר גם לחבר את החידוש לשינוי גלוי בשגרה, למשל פתיחת שיעור אחרת שמסמנת לכיתה שמשהו התחדש.
שאלות נפוצות
כמה זמן לוקח עד שהכללים באמת נתפסים?
בכיתות היסודי בדרך כלל שלושה עד ארבעה שבועות של תרגול ותזכורות. בחטיבה זה יכול לקחת יותר, בעיקר בכיתה שהתרגלה למורים מתחלפים. הסימן שזה תפס הוא לא שאין הפרות, אלא שתלמידים מתקנים את עצמם או אחד את השני בלי שאמרתם מילה.
קיבלתי כיתה באמצע השנה, מה עושים?
לא ממשיכים את הכללים של המורה הקודם ולא מתעלמים מהם. שווה להקדיש שיעור לשיחה על מה עבד עד עכשיו ומה לא, ואז לבנות איתם רשימה קצרה חדשה. זה לוקח זמן שנראה מבוזבז ומחזיר את עצמו תוך שבועיים.
האם נכון להעניש כיתה שלמה בגלל כמה תלמידים?
ברוב המקרים לא. עונש קבוצתי יוצר כעס על המורה ולפעמים גם על המפריעים, אבל לרוב הוא לא משנה התנהגות. תגמול קבוצתי דווקא כן עובד: כשהכיתה מרוויחה משהו ביחד, נוצר לחץ חברתי חיובי במקום מרירות.
זה שונה בחטיבת ביניים?
העקרונות זהים אבל הטון משתנה. בגיל הזה חשוב במיוחד להסביר את ההיגיון מאחורי כל כלל ולהימנע מניסוח שנשמע כמו יחס לילדים קטנים. גם השיחה האישית קריטית יותר, כי נזיפה פומבית בכיתה ח מייצרת התנגדות כמעט מובטחת. הרחבנו על זה במדריך על ניהול כיתה בחטיבת הביניים.
מה עושים עם תלמיד שהכללים פשוט לא עוזרים לו?
מערכת כללים כיתתית מטפלת ברוב התלמידים, לא בכולם. כשילד אחד חורג באופן עקבי, בדרך כלל יש מתחת לזה משהו אחר: קושי לימודי, קושי חברתי או משהו מהבית. שם צריך מענה אישי ולעיתים גם היועצת, לא עוד סבב של תזכורות.
לסיכום
כללים טובים הם קצרים, מנוסחים כפעולה, נבנים יחד עם התלמידים ונלמדים כמו כל מיומנות אחרת. הם לא מבטלים בעיות התנהגות, אבל הם מורידים את כמותן משמעותית ומשאירים לכם אנרגיה ללמד.
אם אתם מתחילים מאפס, אל תנסו ליישם הכל בבת אחת. בחרו כלל אחד שהכי מפריע לכם היום, לימדו אותו כמו שצריך במהלך השבוע הקרוב, ותראו מה קורה. הצלחה קטנה אחת נותנת הרבה יותר דחיפה מרשימה מושלמת שנשארת על הקיר.