שאלתי פעם כיתה ד' מה הם מרגישים כשמבקשים מהם לכתוב סיפור. רוב הידיים שהורמו סימנו "עצב" או "שעמום", ורק שתיים-שלוש ילדים הביעו התלהבות. זה לא מקרי – ובדרך כלל זה לא בגלל שהילדים לא יצירתיים. הסיבה האמיתית היא שמרבית הפעמים כתיבה יצירתית מוגשת כמשימה פורמלית עם הוראות נוקשות, ציפיות ברורות ותחושה שיש "תשובה נכונה" אחת.
הבעיה עם "כתוב סיפור על…"
כשאומרים לילד "כתוב סיפור על חופשת הקיץ שלך", רוב הילדים עוצרים. הם לא יודעים מאיפה להתחיל, חוששים שמה שיכתבו לא יהיה מספיק טוב, ובסוף מייצרים כמה שורות יבשות שממלאות את המינימום. הפתרון הוא לא להנחות פחות – אלא להנחות אחרת: במקום נושא פתוח שדורש יצירה מאפס, תנו לתלמיד "בסיס" להמשיך ממנו.
טכניקת "המשפט הקוסם"
תחילת סיפור שניתנת מראש עוזרת לילדים להתחיל לזרום. לדוגמה: "בבוקר של יום שלישי רגיל, כשפתחתי את ארון הבגדים, גיליתי שדלת קטנה הופיעה שם בלילה." רוב הילדים ידעו מיד מה לעשות עם זה. המשפט הזה פותח דמיון בלי לאלץ אותם להמציא הכל מאפס. אפשר לנסות גם עם משפטים כמו "הפעם הראשונה שדיברתי עם בובת הדרקון שבמדף שלי היתה ביום שלפני המבחן בחשבון."
כתיבה מנקודת מבט של חפץ
פעילות שיוצרת תמיד עניין אמיתי היא לבקש מהתלמידים לכתוב מנקודת מבט של חפץ: "כתוב יום בחיים של המזוודה הישנה שמונחת בחדר האחסון של סבתא" או "ספר מה קורה לנעל השמאלית שאבדה בטיול". התרגיל הזה מכריח אותם לחשוב בצורה יצירתית, לשנות פרספקטיבה ולבנות נרטיב שיש בו הגיון פנימי.
מעגל הכתיבה – קהל אמיתי משנה הכל
אחד הגורמים שהכי משנה את האיכות של כתיבה יצירתית הוא לדעת שמישהו יקרא את זה. כשתלמידים יודעים שהסיפור שלהם הולך להיקרא בפני הכיתה, להיתלות על קיר, להישלח הביתה להורים, או להיכנס לאנתולוגיה של כיתה – הם משקיעים אחרת. גם התיקונים האוטומטיים מגיעים מעצמם: הם קוראים שוב, בודקים, משנים. הקהל הוא הכלי הטוב ביותר לעריכה.
תיקון שמחזק ולא מרפה
כשבודקים כתיבה יצירתית, המשוב חשוב לא פחות מהכתיבה עצמה. כלל שאני שומר עליו: על כל הערת תיקון – הערה אחת על מה שהצליח. "המשפט הפותח שלך חזק מאוד, משך אותי פנימה מיד. כדאי לנסות להחיל את אותה אנרגיה גם על הסיום." כשהילד מרגיש שרואים את החוזקות שלו, הוא מוכן יותר להתמודד עם החולשות.
לסכם
כתיבה יצירתית לא אמורה להיות מרוץ מכשולים. היא יכולה להיות הפעילות שבה הילד הכי ביישן פתאום מפתיע את כולם. כל מה שצריך הוא לפתוח את הדלת הנכונה ולתת לו מספיק מרחב לעבור דרכה.
