מחוננות היא רמת יכולת אינטלקטואלית שנמצאת בשלושת האחוזים העליונים של האוכלוסייה. זו ההגדרה שמשרד החינוך עובד לפיה, והיא צרה במכוון.
אבל ההגדרה המספרית היא החלק הפחות מעניין. ילד מחונן אינו ילד שיודע יותר, הוא ילד שחושב אחרת, ולעיתים דווקא בגלל זה הוא מתקשה בבית הספר. המאמר עוסק במה שרואים בפועל: איך עובד האיתור בישראל, איך מבדילים בין מחונן לתלמיד חזק, ולמה חלק מהמחוננים נראים בכיתה כמו תלמידים בינוניים או אפילו עצלנים.
מבדקי האיתור: מה בדיוק קורה שם
האיתור בישראל מתבצע בשני שלבים ומנוהל על ידי האגף למחוננים ומצטיינים במשרד החינוך.
שלב א הוא מבחן סינון שנערך בכיתה ב בבתי ספר דוברי עברית ובכיתה ג בבתי ספר דוברי ערבית. הוא נבחן בעיקר בהבנת הנקרא וביכולות חשבוניות, והוא מבוסס על תוכנית הלימודים. מטרתו לסנן כחמישה עשר אחוזים מהתלמידים בכל כיתה, ולא לזהות מחוננים.
שלב ב נערך בפברואר או במרץ של אותה שנה, ובו נבחנים רק מי שעברו את שלב א. המבחן הזה כבר לא בודק ידע נלמד אלא יכולת מילולית, כמותית וצורנית. מתוך הנבחנים בשלב ב, שלושת האחוזים המובילים מוגדרים מחוננים, והבאים אחריהם מצטיינים. השיבוץ למסגרות מתחיל בכיתה ג.
שתי הערות שהורים לא תמיד מקבלים. הראשונה היא שהמבדק מודד יכולת ברגע נתון בגיל שבע. ילד שהיה חולה, ילד שעדיין לא התבגר, וילד שלא נחשף מעולם לסגנון השאלות, כולם עלולים לצאת מתחת ליכולתם. השנייה היא שאי קבלה למסגרת אינה קביעה על הילד. היא קביעה על תוצאה במבחן אחד.
מחונן או פשוט תלמיד חזק
זו ההבחנה שהכי הרבה מורים והורים מפספסים, והיא לא ניואנס.
תלמיד חזק יודע את התשובות. הוא מקשיב, לומד מהר, מבצע מצוין את מה שמבקשים ממנו, ומקבל תעודה מצוינת. הוא ההנאה של כל מורה.
ילד מחונן שואל את השאלות. הוא לא בהכרח מבצע טוב, ולפעמים הוא בכלל לא מסיים את המשימה, כי הוא נתקע על נקודה שאף אחד אחר לא שם לב אליה. הוא רואה קשרים בין דברים שנלמדו בשני מקצועות שונים. הוא מתעקש על דיוק בניסוח באופן שמעצבן. הוא משתעמם מהר, והשעמום שלו לא שקט.
בפועל, רוב התלמידים בכיתות המחוננים הם תלמידים חזקים מאוד, וחלק מהמחוננים האמיתיים בכלל לא הגיעו לשם. זה לא כשל של המערכת אלא מגבלה מובנית של כל מבדק.
איך זה נראה בכיתה
בצד הקוגניטיבי: אוצר מילים גדול בהרבה מהגיל, זיכרון חד לפרטים, יכולת להחזיק כמה רעיונות במקביל, ושאלות מסוג למה שממשיכות אחרי שכולם כבר עברו הלאה. ילדים כאלה לומדים לקרוא לעיתים קרובות לבד, לפני כיתה א.
בצד ההתנהגותי התמונה פחות ורודה. חוסר סבלנות לתרגול חוזר, קושי לקבל הוראה בלי הסבר למה, ויכוח עם המורה על עובדות, והעדפה ברורה לחברת מבוגרים או ילדים גדולים יותר על פני בני הגיל.
ויש סימן אחד שכמעט תמיד נוכח: פער גדול בין הביצוע בעל פה לביצוע בכתב. הילד מסביר בשטף רעיון מורכב ואז מגיש דף עבודה חצי ריק.
הצד שפחות מדברים עליו
הדימוי של הילד המחונן הוא ילד מאושר שהכול קל לו. במציאות, שני קשיים חוזרים כמעט בכל מקרה.
הראשון הוא תחושת שונות. ילד שמתעניין בחורים שחורים בכיתה ג לא מוצא עם מי לדבר, ולומד די מהר להסתיר את מה שמעניין אותו כדי להשתלב. הסתרה כזאת עובדת חברתית ומשלמת מחיר בלמידה.
השני הוא פרפקציוניזם. ילד שהכול הצליח לו בלי מאמץ עד כיתה ד לא פיתח את הכלים להתמודד עם משהו שלא מצליח, ולכן הוא נמנע מלנסות. זו הסיבה שילדים מחוננים רבים מוותרים דווקא על המשימות המאתגרות. לא כי הן קשות מדי, אלא כי כישלון בהן מאיים על התדמית שהם בנו.
לשני הקשיים האלה יש פתרון אחד ומשותף, והוא חשיפה מוקדמת למשהו שהילד לא מצליח בו מיד. חוג, ספורט, כלי נגינה, כל דבר שדורש חזרה. עדיף שזה יקרה בגיל שמונה ולא בכיתה ט.
כשמחונן ומתקשה נמצאים באותו ילד
המצב הזה נקרא כפול חריגות, ובאנגלית 2E. מדובר בילד מחונן שיש לו גם לקות למידה, קשב או ויסות חושי.
הוא כמעט לא מזוהה, מסיבה פשוטה: המחוננות מפצה על הלקות והלקות מסתירה את המחוננות, והתוצאה נראית כמו תלמיד ממוצע. ילד עם דיסלקציה ויכולת חשיבה גבוהה מאוד יקרא באיטיות אבל יבין הכול, וייצא בדיוק בממוצע הכיתה.
הסימן שמסגיר את זה הוא הפער. פער גדול בין מקצועות, פער בין הבנה בעל פה לביצוע בכתב, פער בין מה שהילד מספר בבית למה שמופיע בתעודה. פער עקבי הוא לא סימן לעצלנות, הוא סימן שמשהו חוסם.
כשמחונן נראה עצלן
זו כנראה הטעות הנפוצה ביותר. ילד מחונן שלא מגיש עבודות ולא משתתף מקבל בדרך כלל את התווית לא ממצה את הפוטנציאל, וזה תיאור ולא הסבר.
שלושה גורמים מייצרים את זה. שעמום, כשהחומר נלמד בקצב שהילד סיים לפני חודש. פחד מכישלון, שתואר למעלה. וחוסר רלוונטיות, כשהילד לא מבין למה הוא צריך את זה ואף אחד לא טרח להסביר לו.
וכאן העמדה שלי: התגובה המקובלת, כלומר להוסיף עוד עבודה, מחריפה את המצב בכל שלושת המקרים. ילד שמשועמם מעשרים תרגילים לא יינצל מארבעים. מה שעובד הוא להחליף את סוג המשימה ולא את הכמות. תרגיל אחד פתוח שאין לו תשובה יחידה שווה יותר מדף שלם.
מה עושים עם זה
אם אתם הורים, שווה לדבר עם היועצת או המחנכת לפני שפונים לאבחון פרטי. חלק ניכר ממה שמטריד אתכם ניתן לפתרון בתוך הכיתה, בלי תווית ובלי עלות.
אם אתם מורים, ההתאמה שמחזירה הכי הרבה על ההשקעה היא דחיסה: לאפשר לילד לדלג על תרגול של מה שהוא כבר יודע, בתמורה לפרויקט עומק באותו נושא. זה לא מוסיף לכם עבודה, זה מחליף אותה.
ובכל מקרה, כדאי לזכור שהתווית עצמה שווה פחות ממה שנהוג לחשוב. מה שמשנה לילד הוא שמישהו זיהה מה מעניין אותו ונתן לזה מקום.
ומה קורה אחרי שמאתרים
בישראל יש שתי מסגרות עיקריות, והן שונות מאוד זו מזו. כיתת מחוננים היא כיתה נפרדת שבה הילד לומד את כל השבוע, לרוב בבית ספר אחר מזה שבשכונה. מרכז העשרה הוא יום אחד בשבוע שבו הילד יוצא מבית הספר הרגיל ולומד תכנים שאינם בתוכנית הלימודים, וחוזר לכיתתו בשאר הימים.
ההבדל אינו רק לוגיסטי. כיתה נפרדת מעבירה את הילד לסביבה שבה הוא כבר לא הכי חזק, וזה שינוי גדול שחלק מהילדים פורחים בו וחלק נסוגים ממנו. מרכז העשרה משאיר את הילד בחברה שהוא מכיר ונותן לו יום אחד של אוויר. אין תשובה נכונה, ויש התאמה לילד הספציפי.
על המסגרות עצמן, על מה שקורה בהן ועל איך מלמדים תלמיד מחונן שנשאר בכיתה הרגילה, אפשר לקרוא במדריך למסגרות המחוננים בישראל.
הכנה למבדק: מה היא כן ומה היא לא
שאלה שחוזרת אצל הורים היא אם מותר להכין ילד למבדק. התשובה הפשוטה היא שאי אפשר ללמד ילד להיות מחונן, ואפשר בהחלט למנוע ממנו להיות מופתע.
מבדק שלב ב בנוי משאלות שילד בן שבע לא פגש מעולם: אנלוגיות, השלמת סדרות צורניות, בעיות כמותיות בניסוח לא מוכר. ילד שרואה את הפורמט הזה בפעם הראשונה ביום המבחן מבזבז חלק גדול מהזמן על להבין מה רוצים ממנו, ולא על לפתור. חשיפה מוקדמת מבטלת את היתרון הזה למי שכבר נחשף, ולא יותר מזה.
מה שכן חשוב יותר מכל הכנה: לא לספר לילד שזה מבחן שקובע משהו. ילד בן שבע שמגיע עם ידיעה שההורים מצפים לתוצאה מסוימת מתפקד פחות טוב, לא יותר.